שני הילדים שלי נפרדו ממני והלכו למסגרת לראשונה באיזור גיל שנה.
עשיתי את זה פעמיים: בהתחלה עם נצר, אמא צעירה (ולמרבה הצער של המטפלות גם פרילאנסרית שאף אחד לא מחכה לה במשרד). נשארתי לשבת לגננות על הווריד עם מבט לוחמני בעיניים. למשך שבועיים לפחות, כמה שעות כל יום, לפני שבכלל עשיתי איזשהו צעד בכיוון של פרידה…
כמה שנים אחר כך, עם יאר, הכל היה בדיוק אותו דבר רק בלי המבט הלוחמני כי למדתי שאפשר לעשות את זה בחן 
אצל המטפלת של יאר בשנתיים האחרונות, ישבתי איתו במשך שבועיים בוקר בוקר. ואחרי שבועיים, כשהיו צרחות בפרידה (והיו…) ידעתי שזו דרך שלו להעביר לי מסר ולספר לי שהפרידה קשה לו, אבל הרגשתי בוודאות שאלו לא צרחות של מצוקה, ושגם הוא יודע שאני משאירה אותו אצל מטפלת שהוא כבר מכיר וכבר הוכיח שהוא בוטח בה עוד כשהייתי שם בסביבה.
אני לא רוצה להשאיר את הילדים שלי בסביבה שאין בה מבוגר שהם בוטחים בו, ופשוט לא מאמינה שיש ילד שיכול תוך שעתיים וחצי של ׳הסתגלות׳ (כלומר שעתיים וחצי של הורים לחוצים, ילדים צורחים ומטפלות נבוכות….) לבנות אמון עם מי שאמורה להיות המבוגר המשמעותי עבורו.
אז מה עושים?
בגדול, נשארים כמה שצריך!
הכוונה שלי היא להישאר עד שאני מרגישה שהילד מרגיש חופשי ובנוח בגן, ופונה למטפלת כשהוא צריך משהו (ולא פונה רק אלי).
המטרה היא לא פרידה ללא בכי. בחוויות שלי עד עכשיו כן היה בכי בפרידה, אפילו צרחות. אבל משתדלת ליצור הפרדה בין צרחות של היסטריה (׳אמא את נוטשת אותי!׳) לבין בכי טבעי שמספר על חשש וקושי.
לעשות את זה בלי מאבק
תמיד תמיד תמיד עיקר ההתמודדות שלי הייתה המסר שקיבלתי מהסביבה: את משוגעת (או במקרה הפחות טוב: את היסטרית). מהורים אחרים וכמובן מהמטפלות שמלגלגות עלי שאני אמא צעירה, או רומזות לי בכל מיני דרכים שאתחפף להם כבר מהעיניים.
צריך הרבה מזל כדי למצוא מטפלת שתזרום עם הגישה הזאת בצורה מלאה. כולל מטפלות שמאוד מאוד אהבנו, והכי חמות ולא מסגרתיות שאפשר לדמיין. אני מבינה למה יותר נוח להתמודד לבד עם הילדים בלי עין בוחנת של הורה..
בשנים האחרונות למדתי לענות עם קצת הומור עצמי (״אל תדאגי, תני לי שבועיים ואני נעלמת ולא חוזרת עד סוף יולי!״ או ״אני מבטיחה שיש לי יותר אינטרס ממך שאעוף מפה כבר!״), וזה הקל…
אז איך אני יודעת שאני לא משוגעת?
כי השבוע יאר התחיל גן של גדולים!
תכננתי לשבת איתו היום במשך כל השעתיים של ההסתגלות, ומחר גם לנסות למשוך שעה שעתיים לפני שאני נפרדת.
הגענו הבוקר לגן בלי מטרה להיפרד!
אחרי שעה של משחק משותף הוא הלך לבד לשירותים, ואז הלך לסייעת להגיד לה שחסר טישו (והם הלכו ביחד לשים)
אחרי עוד רבע שעה הוא הלך לגננת לבקש שתכתוב לו שם על הבקבוק.
ואחרי עוד רבע שעה נוספת הסייעת התחילה להקריא סיפור ויאר ביקש להצטרף. הצעתי לו שאחכה לו מחוץ לגן והוא שיחרר אותי בחיוך.
אני יושבת עכשיו בחצר וכותבת, הצצתי עליו מהחלון קודם וראיתי אותו מקשיב בעניין. בפעם השנייה שהצצתי הוא הסתכל לכיווני ונופף בשמחה.
ביום השני הגעתי לגן עם המחשב – אחרי שעה של משחק משותף איתו ראיתי שהוא רוצה ללכת שוב לשמוע סיפור, והצעתי לו שאני אחכה בחוץ.
פתחתי מחשב בחצר והשחלתי שם שעתיים עבודה ממש פרודוקטיביות. כשהילדים יצאו לחצר יאר בא אלי לחיבוק – אמרתי לו שאני עובדת אז לא יכולה לשחק איתו, והוא פשוט שיחרר אותי והלך לשחק!
בסוף היום השני הגננת שאלה את יאר, יאר, מחר אמא יכולה ללכת לעבוד בבית? (בכל זאת, היא עושה את העבודה שלה… חחחחחחח) והוא פשוט אמר שכן. למחרת שיחקתי איתו בגן חצי שעה ואז הוא שיחרר אותי בשמחה וברוגע.
הבנתי שרץ לי עכשיו מול העיניים תהליך פרידה מיטיבה בהילוך מהיר.
מה שלקח שבועיים בגיל שנה וחצי, קרה היום בבוקר אחד.
אני בטוחה שעוד נכונו לנו עליות וירידות עם ההסתגלות הזו לגן. אבל עם כל שנה שעוברת אני יותר בטוחה שאני עושה את זה די בסדר
