היום, 23.11, אני מרגישה שהתחיל פרק חדש במלחמה. ולא, אני לא מבינה כלום בפוליטיקה ולא באקטואליה, אז שחררו. אני מתכוונת לדבר על העסק שלי ועל איך אני מנהלת אותו (או לא מנהלת אותו) בחודשיים האחרונים. ספויילר: בלי שיט של מומחים לשיווק – רק עם הלב!
הפרק הראשון שלי במלחמה היה פרק של חרדה, לילות לבנים, חוסר תיאבון וחוסר שיגרה.
עשרים וארבע שבע עם הילדים, כל הודעה עלובה מדידי אפשרה לי שניה של נשימה (ותודה אהובי על ״אנחנו אחרי יום של לחימה, כולם בסדר״ – אם התכוונת להרגיע זה פחות הצליח, אבל אני סולחת לך), כל נסיעה מחוץ ליישוב נראתה כמו מבצע מסוכן ולא אפשרי. כל הזמן עם חברות, כולנו מסתובבות המומות. ארוחת בוקר עם חברה אחת, ארוחת צהריים עם חברה אחרת, וארוחת ערב בפארק ביחד עם כל היישוב.
לא היתה לי עבודה בכלל, אבל מצד שני גם לא היו לי מספיק תאים פנויים במוח כדי לחשוב על זה.
יחסי לאנשים שמשווקים את העסק שלהם בתקופה הזאת: לא מצליחה כל כך להבין אותם, ואולי קצת מזלזלת.
הפרק השני היה פרק של חופשת לידה ללא לידה. הילדים הולכים לגנים, ולי עדיין אין עבודה (אבל כבר כן מצליחה לחשוב על זה!). אז בבקרים אני קובעת לקפה עם חברות, משלימה שעות שינה, מסדרת את הבית ומכינה אוכל טעים (חזר התיאבון).
לקראת סוף הפרק השני אני כבר מרגישה שאני רוצה לחזור לעבוד (תודה לפמינה על פרסומת לפיג׳מות מהממות שהזכירה לי כמה נחמד לקבל משכורת……) אני עושה בהתנדבות פרוייקט קטן שקשור למלחמה וכמה שעות של ריטיינר שיש לי. חוץ מזה שקט ודומם…..
אני שלווה לגמרי, מבינה שכמוני, גם הלקוחות שלי נתלשו מהמציאות של עצמם. מצליחה לנצל קצת את הזמן ולחדד את התיק עבודות שלי לקראת היום שהלקוחות יחזרו. (נקודת ציון: יצאתי פעם ראשונה לבית קפה עם המחשב).
אני גם כותבת פוסט ומספרת לעולם על מה שאני עושה. מקווה שהוא יביא אלי דברים טובים.
יחסי לאנשים שמשווקים את העסק שלהם בתקופה הזאת: מבינה אותם, ממומן או כל ניסיון אחר לעשות שתפים ולקשר אותם איכשהו למצב נראה לי פתטי, אבל נסבל.
שבוע שעבר נכנסתי לפרק השלישי. מפלס החרדות ירד דרסטית, עדיין רואה רמזור עד 1 בלילה, אבל אחרי זה מצליחה להרדם לשינה טובה ומתוקה (יש לי פייסל על השידה, אני כבר לא צריכה אותו אבל טוב שהוא שם).
המפגשים עם אבוש הופכים לנקודת ציון בזמן. חיים ממפגש למפגש. בינתיים שמה לב שהלוגיסטיקה בבית לא מאיימת עלי. מרגישה שיש לי כוח ושהתרגלתי למשימות.
וחזרתי לעבוד!
כמו שידעתי והאמנתי, הפרוייקטים חזרו, ובגדול. יש לי מלא עבודה, וזה קצת מלחיץ אותי. בהצעת המחיר הראשונה שהוצאתי טעיתי קצת, כאילו אני כבר לא בכושר וצריכה להיזכר שוב איך עושים את זה. אבל מאז נסגרו כמה פרוייקטים כיפיים ומעניינים, השוק מתחיל להתעורר. ביחד עם הפרוייקטים שנכנסו (ובסנכרון מושלם עם התקופה הטובה בחודש), התמלאתי כוחות לעשות עוד דברים. מצאתי את עצמי מגייסת כסף ושולחת קופונים לפיצה לכל משפחות החיילים של דידי, מארגנת מחדש פינות קטנות בבית, יוזמת מפגשים עם חברות.
כמעט כל הפרוייקטים שאני עושה קשורים בקשר ישיר או עקיף למלחמה, ולעשייה חברתית, וזה מרגיש לי מאוד מתאים ונוח עכשיו……
יחסי לאנשים שמשווקים את העסק שלהם בתקופה הזאת: כמו שהיחס שלי לשיווק תמיד – מודה שלא מבינה את הקונספט המלאכותי – אבל מי שזה עובד לו – שאפו!
מאמינה חזק שמה שצריך מגיע ולא נוקפת אצבע לבצע פעולת שיווק שלא יוצאת מהלב שלי.
מחכה כבר לכתוב את הפרק הרביעי: איך מסתיימת מלחמה?