אני מבינה שאין סיכוי שאצליח להקיף הכל בפוסט הזה, ואם אנסה זה עלול להפוך למייגע. אז אנסה לדקור את הדברים החשובים.
אז הכל התחיל בחפירות שלי לדידי שאני רוצה לראות את הודו ובחסך שיש לי (שכן בשלב שבו אמורים לטוס להודו הייתי עסוקה מידי בדברים ״חשובים״, ואחכ כשהבנתי את הפספוס כבר הייתי בהריון, ואז עם ילדה קטנה ואז שוב בהריון וככה ביקרתי בכל מיני מקומות בעולם שהם לא הודו אבל הם יותר אהובים על רופאים במרפאות מטיילים).
אז הגענו למרפאת מטיילים בלניאדו, ובמקרה ישב שם רופא אח על מלא! שחרף שאלותיו של דידי (״אתה בטוח שזה מעשה אחראי???״) פירגן לרעיון ואמר שצפון הודו זה אחלה יעד, ויהיה לנו מדהים!
לעשות סיפור קצר ארוך, 21.8 אנחנו על מטוס של אייר אינדיה, עם 2 מוצ׳ילות, מנשא גב וטיולון מקופל.
נוחתים בדלהי ומשם טיסה ישר לדראמסלה. יורדים מהמטוס הקטן לתוך לחות דוחההה, דידי לא מצליח להוריד את נהגי המוניות במחיר. Fix Price, אין לך מה לעשות. זה קצת משפיל אבל התגברנו ועלינו למונית (1200 רופי?) לדרהמקוט.
הנסיעה היתה מדהימה!! אני לא אשכח בחיים את הנוף. בסוף כבר נהייתי עיוורת אליו, אבל עדיין זוכרת את ההלם של הנסיעה הראשונה. ירוק ירוק ירוק עד קצה העין והרבה מעבר (ולא ירוק מהסוג שאתם חושבים, חה חה). ומראות הזויים הזויים ונפלאים בשולי הכביש. הודים סוחבים על הראש שקים שיותר גדולים מהם, פרה שרובצת באמצע הכביש, ומה לעשות, צריך להתחשב בה. הרים אדירים, והכל ירוק בוהק (זה עוד ישתנה).
ביחד עם מזג האוויר שמפסיק להיות לח וקצת מתקרר, מתחיל לרדת גשם. הנהג אומר שאי אפשר להגיע ליעד שלנו שלנו עם המונית (נוט פוסיבל!), אבל אחרי ויכוח קצר מסתבר שאין דבר כזה לא אפשרי, ואנחנו בדרך לגסטהאוס שהזמנו בבוקינג ערב לפני. הגסטהאוס היה נחמד אבל מהר מאוד הבנו שהוא לא ממוקם איפה שאנחנו רוצים להיות, וערב אחכ כבר עברנו לגסטהאוס של אניל, שידוע בתור ה-גסאטהאוס למשפחות בדרהמקוט, ממוקם בלב העניינים ויושב על פיסת נוף מהפנטת, וגם נקי מאוד! אה, וגם יש שם את אניל! שהוא נשמה טובה ענקית! (אגב, עברנו לא לפני שקוף נכנס לנו לחדר וחטף שקית של לחמניות שהבאנו מהארץ, הילדים נקרעו מצחוק, אני מתתי מפחד).
אגב, המקום בו אני מציינת את הגסטהאוס הראשון הוא המקום לציין את אחת האטרקציות הפשוטות והכיפיות שהודו מציעה לילדים! דלי ונטלה במקלחת! צריך להגיד, הודו היא כבר לא מה שהיא היתה פעם, שירותי בול פגיעה הם מצרך נדיר, והם התקדמו בעוד כמה תחומים. אבל הדלי במקלחת, ברגע שקולטים את העניין…. זה כיף אמיתי. שעה כל ערב של אושר צרוף לילדים = אושר צרוף גם להורים!
אז מה יש בדרהמסלה?
קודם כל פגשנו שם את יהודה, האח המושלם ביותר שלי, שבדיוק עמד לחזור מהטיול שלו ועשה לנו חפיפה מעולה (בלעדיו אין סיכוי שהיינו מעיזים להתיישב בדאבה אמיתית, מה גם שלא היינו מבינים שום מילה מהתפריט ולא היינו מעיזים לגעת באוכל שנראה ממבט ראשון די מוזר ולא סקסי). הוא גם שלח אותנו לשיעור יוגה אצל אלפס, המורה שלו, והביא לנו כל ערב למרפסת של הגסטהאוס קפה ובגסו קייק זכורים לטוב לישיבה של המבוגרים אחרי שהילדים נרדמים.
יש שם גם רכבל נחמד (אחרי הכל עיר שממותגת כ-Smart City, חייבת להיות יעילה ולאפשר לתושביה לעבור באוויר מאיזור לאיזור). לא לגמרי סמכנו על ההודים אבל אמרנו שאם הרכבל יקרוס לפחות אנחנו כל המשפחה ביחד……..
עשינו סדנת צורפות אצל עמית ההודי (ניצי הכינה לה טבעת כסף, 20 ש״ח, חחחח), אכלנו במסעדות מקומיות, נהננו גם ממש מהישראליות (מאיה, ומג׳יק קפה), הלכנו פעם ועוד פעם למפלי בגסו והסתובבנו וקנינו שטויות בשוק בבגסו (שוק של תיירים, פשוט דידי כל כך נהנה להתמקח עם ההודים שלא יכולתי לעמוד בזה ובחרתי עוד דברים כדי לאפשר לו הזדמנויות). עשינו מסאז׳ כל המשפחה (אחרי שאיזה הודי עבר מתחת החדר שלנו בבוקר וצעק ׳פוט מסאז׳ פוט מסאז׳, נהיה לכולנו חשק, אז הלכנו לאיזה סטודיו קטן בבגסו מול הסופר ועשינו כל המשפחה יחד, אנחנו פוט מסאז וניצי מסאז מלא – היא נהנתה בטירוף (1500 רופי לכולם, לדעתי).
אגב, הבגסו קייק בסופר מרקט בבגסו היא באמת הכי טובה שטעמנו!
עשינו גם את הטרק לטריונד- עליה קשה של 5 שעות, בנוף מטורף, כל הואדיות מסביב זורמים בשצף, הכל מלא מלא מלא מים!!!! הגענו לפסגה המהממת ואז ירדנו שלוש שעות בגשם שוטף (תודה לסופרמן ברוך שהחזיק את שני הילדים, יאר במנשא ונצר על הידיים, ורץ באמוק את כל הירידה, כשאני מתנשפת מאחורה). כשהגענו למעלה כל נהגי המוניות ישבו בteashop הקטן בתחילת המסלול וצעקו בהתלהבות, אנחנו בטוחים שהם התערבו אם הם יזכו לראות אותנו היום ובאיזה מצב. מעניין אם מישהו הימר שנחזור ככה, ב17 בערב, סחוטים עד העצם אבל מאושרים!
ביום אחר ניסינו ללכת למפלי דרהמקוט, אבל הפעם הגשם תפס אותנו בהלוך והחלטנו לוותר.
כשנחזור לדראמסלה בסוף הטיול ליומיים אחרונים נעשה גם סדנת בישול אצל רג׳ינה המדהימה (בבית המתוק שלה במקלוד גנג, נצר תשחק עם הבת שלה ועוד חברה ולא תרצה לבוא לאכול כשהאוכל יהיה מוכן, ורג׳ינה לא תפסיק לפלרטט עם יאר, שכידוע קל מאוד לקנות אותו באמצעות אוכל).
דראמסלה כולה עברית, הרחוב מלא ישראלים, על כל חנות יש שילוט בעברית ורוב נותני השירות מבינים עברית לא רע. זה ממש ממש מצחיק וכיף.
לפני שאספר על הטיול לאמריצר, אציין משהו חשוב: אני עיוורת למספרים, בד״כ אין לי מושג כמה דברים שאני קונה עולים, והמשפט האהוב עלי הוא: ״x ש״ח לא יהרוג אותנו״ (כתירוץ מעולה לקנות כל דבר). אבל בכל זאת שמתי לב שחלק ממה שהפך את הטיול בהודו למאוד מאוד נוח הוא המחירים הזולים שם – שמצמצמים מאוד את הצורך לתכנן דברים מראש, ומאפשרים המון המון גמישות – בעיקר עם הילדים. מוניות בשעות הזויות כדי להרוויח שעות שינה, או ״סוויטת פרימיום״ במלון בוטיק באמצע כפר נידח (כי לא אהבנו את הגסטהאוסים שהיו שם והסוויטה היתה החדר היחיד הפנוי במלון) – אלו דברים ש״לא היו מתוכננים בתקציב״ ובדרך כלל לא היינו עושים אותם, אבל בהודו זה פשוט אפשרי, וכל כך מקל ומפנק!
אז באחד הימים נסענו במונית לאמריצר כדי לראות את מקדש הזהב וטקס חילופי המשמרות שם. 6 שעות כל כיוון (יצאנו לפנות בוקר כדי שהילדים ימשיכו לישון במונית, וחזרנו לפנות ערב כדי שרוב הנסיעה תעבור בשינה). בואו נגיד שהנסיעה היתה החלק הכי טוב ביום. בשאר הזמן היה חם, לח ומזוהם, אמריצר עיר הודית אמיתית ומגעילה, ולא הרגשנו שהמקדש או הטקס היו שווים את הנסיעה. מה שכן בהמתנה לתחילת הטקס נכנסנו למסעדה עם wifi, אמריקנו קר ומזגן!!!!!!!! ובשוק ליד מקדש הזהב קנינו ליאר ריקשה צעצוע שתלווה אותנו כל הטיול, הוא לא יוריד אותה מהיד והיא תהפוך למין חפץ מעבר בשבילו. הקיצר, אולי מזוויות מסויימות היה משתלם ליסוע. (מעבר לזה, הטקס משעשע, ומקדש הזהב – נייס – בתנאי שזה חצי שעה מהבית ולא לח שם!!). אגב אני מודה! שיש משהו גברי! וכובש! במראה הסיקי (אני מדברת על אלו מביניהם שיודעים לעשות את זה נכון.. הטורבן, עם חולצה משובצת וג׳ינס, יוצא לוהט!)
אגב, באמריצר גילינו שיאר הוא אטרקציה, בתור תינוק לבן ועגול. לקח לנו הרבה זמן להבין שכשהם מבקשים להצטלם איתו הם מתכוונים שהם רוצים להחזיק אותו על הידיים ואז להצטלם איתו, ומיד שהבנו את זה עברנו לקריאות ״דונט טאצ׳״ לא מנומסות במיוחד לעבר זרים אקראיים ששלחו ידיים.
באמריצר גם טעמנו פעם ראשונה את המטוגנים ההודיים שיש בכל רחוב כמעט.. קציצות תפו״א עם ג׳ינג׳ר מטוגנות, מומו עם ירקות.. אחרי שמתגברים על הדחייה הטבעית מרמת ההגיינה הנמוכה, בתכלס זה די טעים (נייחל שהטמפרטורה של הטיגון הורגת מה שצריך….)
קאסול
אז מה לקאסול ולזוג סאחים כמונו שבחיים לא עישנו שום דבר מעניין? ובכן, יש שם בית חב״ד, ובבית החב״ד יש חדר משחקים, ובחדר המשחקים יש מגנטים! ובימבות! וזה אומר: אושר!!!
אז הגענו לקאסול במונית (6k רופי), ואחרי לאפה שניצל וכמה שעות משחקים של הילדים, לקחנו מונית לפולגה. היה בי קצת פחד, דראמסלה כבר קצת הרגישה כמו בית ופחדתי להגיע למקום חדש, לחפש את עצמי ולהתאכזב. אבל תפסנו את עצמנו, ונסענו.
פולגה היא כפר קטן שההגעה אליו היא ב40 דקות הליכה ברגל (אחרי מונית של 40 דקות מקאסול). אתם מצפים שהוא יהיה כפר קסום וציורי, אך לא – הוא כפר צפוף, בנוי מוזר, מלא *₪# של פרות על כל השבילים. יש שם בית יהודי מתוק, המון גסטהאוסים מסריחים ומלון אחד מהמם במחיר מופרז – 3.5k רופי (שכמובן שילמנו, על אף תחושת הכישלון של דידי במיקוח, כי כאמור – 120 שח זה לא מה שישבור אותנו!)
מפולגה יצאנו לטרק הקיריגנגה.
15 ק״מ בעליה, פורטר אחד מטרידן (שדרש להתכבד מהתפוציפס של הילדים, ובאמצע הטיול החליט להשוויץ לנו במחברת ההמלצות שלו, כולה בעברית ממטיילים ישראלים – כפרה כבר שכרנו את שירותך, אין צורך לעסוק בשיווק) והגענו לקיריגנגה – נצר הלכה כמו אלופה!!!
זה בעצם כפר מהמם שנמצא בגובה 3000 מטר ומורכב מאוסף שכל קמפים של אוהלים בנויים כאלה, עם מזרונים ומצעים בכל אחד. לכל קמפ יש מסעדה וחלל מרכזי מחומם באח, ואם עולים 50 מטר למעלה מגיעים למעיינות חמים טובים מכפי שאפשר לדמיין. העניין שם מופרד מגדרית למהדרין! רבצנו שם שעות במים הרותחים והסתכלנו על הכוכבים כפי שמעולם לא ראיתי אותם (ככה זה כשאין זיהום אור, וגם אין קליטה ואין אינטרנט אז אין שום דבר אחר מעניין להסתכל עליו). מיד כשנגענו במים החמים נשבענו שאנחנו עושים פה עוד לילה.
הירידה היתה לנו יותר קשוחה מהעליה. והגענו לקאסול שעתיים לפני שבת, רק כדי להתאכזב מהפריקסה הכי דוחה שאכלנו בחיים במסעדה מפוקפקת בעלת שם מבטיח: ״פריקאסול״. במוצאי שבת הכנתי בבית חבד קאסול ספינג׳ים, בתור פיצוי לנפש שלי שעוד פינטזה על המטוגן.
ביום ראשון חזרנו בחזרה לדראמסלה – שבוע אחרון, מתחילים להתקפל לכיוון הבית ולכיוון הטיסה שלנו מדראמסלה לדלהי. היום וחצי האחרונים בדראמסלה הרגישו לגמרי כמו לחזור הביתה, למוכר והאהוב (אין על דרהמקוט, ואין על אניל!). ביום שלישי ב10:30 היתה לנו מונית לשדה התעופה, לכיוון דלהי….. מה חבל שבשעה זו אין אף מסעדה פתוחה שמסוגלת להוציא מנות, וכך נסענו לדרך עם חטיפים וקורנפלקס, ופנטזיות על ארוחה חמה.
דלהי
חמה, לחה, מגעילה, צפופה. אם כי כל ההשמצות על המיין בזאר מוגזמות לדעתי.
הזמנו בבוקינג חדר במלון מהמם, הרחק מההמולה, תכננו לרבוץ שם כל היום עד הטיסה, אבל נתקלנו בבעיה כי אכלנו רק במסעדות צמחוניות ובמלון הזה מוגש בשר. לא היתה בנו טיפת חשק להסתובב בדלהי ולחפש מסעדה צמחונית (העיר הזאת בעיקר עשתה לי חשק לברוח ממנה), אז נסענו לבית חבד לארוחת צהריים (פיתה שקשוקה, וואלה מפנקת!), ומשם בריקשה לסיור עם נהג מהמם (דידי: לההה, המחיר שלך מוגזם. אני: דידי, תסגור איתו, הוא נראה חמוד. הנהג: בעלך טוב בזה! את חייבת לטייל רק איתו! הוא מתמקח מעולה!)
הוא לקח אותנו לראות את האיזורים העשירים של דלהי, הפערים שם מטורפים. כאילו קיסריה ודרום תל אביב במרחק רחוב אחת מהשניה. היו לנו שיחות מעניינות על הכלכלה ועל בחירת מקצוע בהודו, ועוד. ובתכלס, סוף סוף נסענו בריקשה צהובה בדיוק כמו של יאר (בצפון רוב הריקשות היו שחורות, זה היה מאכזב).
וזהווו
מטרמינל 3 בדלהי לטרמינל 3 בנתבג – הכי מרגש בעולם!
