טוב אז חברים, תגידו הולהה למלכה האם, הקובנה!
הסיפור עם הקובנה הוא הכי ארוך שלי. ממש מהילדות. גדלנו במושב הכי אשכנזי שיש ועדי היתה איזה רבע תימניה! אבל לא משנה האחוזים, היתה לה בבית קובנה, כל שבת! אז אני ושיר התייצבנו אצלה בצהריים אחרי הארוחה, בנוהל, לאכול את השאריות.
זה טעם נשכח, אני אומרת לכם, ומשום מה בתור ילדה זה נתפס אצלי בתור משהו בלתי מושג שלעולם לא יוכל לצאת מהתנור שלי. ליום הולדת כלשהו, אולי 13 או 14, עדי קנתה לי סיר קובנה, וכתבה לי יפה את המתכון. אבל מעולם לא השתמשתי בסיר הזה, הוא עלה מתישהו אל מעל ארונות המטבח הגבוהים וצלל אל תהום הנשייה. ומאז זה נשאר חלום רחוק. למדתי לעשות בצק שמרים, חלות ועוגות והכל. אבל הקובנה תמיד נשארה מחוץ להישג ידי. (אגב, לא רק להכין, גם סתם לטעום אחת טובה לא מצאתי איפה אפשר).
אחרי הלידה של יאר הדובון היינו אצל ההורים שלי ואני ושקד חיפשנו מה להכין. (לשתינו יש חשקים דומים ומזעזעים לבצק). החלטנו להכין קובנה, הלכנו ללימור אמא של עדי לשאול ממנה סיר, מצאנו מתכון באינטרנט והכנו. היו כמה פאקים בדרך, לדוגמא, הבצק היה יותר גדול מהסיר. אבל באותו לילה היינו מאושרות.
אחר כך, הרגשתי בשלה להכין קובנה לשבת. כמיטב המסורת שלא גדלתי עליה. השגתי מתכון מיצחק, חבר של אח שלי, ילד בן 20 אבל נראה ששולט במטבח בבית של ההורים שלו. והמתכון שהוא כתב לי בווצאפ כלל את הביטוי ״לפוצץ בחמאה!!!״ שזה כבר אומר דברים טובים. (אגב אני חושבת שהוא רווק). קובנה לשבת – זה השלב שבו נתקלתי בדילמה איך לטפל בקובנה כשלא אוכלים אותה מיד! כי תכלס, לאכול בצק חם שיצא מהתנור זה קל. אי אפשר להרוס את זה. אבל בשבת בבוקר היו לי כמה נסיונות כושלים ומפדחים בעניין. מודה שבהתחלה לא היה לי אומץ לשים אותה על הפלטה כל השבת, והייתי מחממת אותה רק בבוקר. אבל כשעשיתי את זה סוף סוף- ואואוואו הרגשתי שהגעתי לתוצאה המושלמת. וזה הרגע שהבנתי שאני יכולה לחלוק את המתכון ואת הוראות ההכנה.
ובכן, מתכון של יצחק ברבי לקובנה (בעיבוד קל שלי):
- קילו קמח
- 2 כפות שמרים
- 650 גרם מים (זה כמו 650 מ״ל)
- 3 כפות גדושות בסוכר
- כף מלח
- 200 גר׳ חמאה רכה
קודם כל להוציא את החמאה מהקרר שתתרכך. (חמאה מומסת לא עבדה לי כי היא נזלה לכל הכיוונים ולא נשארה על הבצק, אבל אני מקדימה את המאוחר).
עכשיו, את כל המצרכים חוץ ממנה לשים ביחד במיקסר עם וו לישה בערך 10 דקות, פנקו אותו כמו שצריך. (על מהירות 1-2). הבצק יוצא קצת דביק, זה אחלה! ככה הוא יהיה רך אחר כך!
משמנים קערה, מכניסים אליה את כדור הבצק הנחמד שלנו ונותנים לו לתפוח (שששששש, אני מתפיחה בתנור על חום 50 מעלות, עושה פלאים בחורף) עד שיכפיל את עצמו. ואז – לפנצ׳ר אותו, ללחוש לו כמה מילים טובות ולהחזיר אותו לתנור לעוד תפיחה.
ואז, אחרי שהוא חמים ותפוח יפה יפה, מוציאים אותו, ועל משטח נוח ונקי מחלקים אותו ל6-7 חתיכות.
כל חתיכה מרדדים למלבן ארוך בערך בעובי (סעמק, איך בלוגריות תמיד אומרות את העובי של הבצק? אני לא יודעת איך מודדים, אבל מרדדים עד שהוא דק בינוני), ואזזזזז מגיע השלב למלאכה הנפלאה ביותר בעולם, מורחים על הבצק הפרוש חמאה. בנדיבות, חברים, כאן אתם נמדדים! כשהוא מרוח היטב אפשר לפזר קצת קצח. ולגלגל. ואז לחתיכה הבאה, עד שכולם גלגולים גלגולים. אפשר גם לרדד לריבוע גדול ואז לחתוך אותו לכמה רצועות ברוחב קצת נמוך מגובה הסיר.
עכשיו, מקווה ששמרתם קצת חמאה, כי אני מורחת אותה בתוך הסיר ומשמנת אותו מבפנים. ואז מעמידה בתוכו את הגלילים של הבצק אחד ליד השני, עומדים. (הם לא יציבים, הם נשענים להם אחד על השני). בדכ בשלב הזה נשארת לי קצת חמאה ואני פורסת אותה לפרוסות דקות ומפזרת או מורחת בין הגלילים. שיהיה להם נעים. כל הסיפור הזה צריך להגיע בערך ל2/3 או 3/4 מגובה הסיר.
סוד שלימור גילתה לי: אם אתם חושבים שהבצק גבוה מידי (יש לו עוד הרבה לאן לתפוח) אפשר לקטום לגלילים את הראש, ללוש ולשטח, ולאפות על מחבת חמה בלי שמן כמה דקות מכל צד, יוצאות פיתות לפנתיאון!
והסיר שלנו נסגר במכסה והולך לתפוח שוב.
אחרי חצי שעה בערך הבצק ממלא את הסיר לגמרי. ואנחנו מכניסים אותו לתנור חם (180-190 מעלות) – לבערך שעה וחצי-שעתיים. עד שהוא משחים ונהיה יפה. בסוף האפיה פותחים את המכסה ל-10 דקות כדי שגם החלק העליון ישתזף קצת. לפעמים הוא ממש רוצה להשתזף אז הוא מציץ עוד קודם, שיהיה לו לבריאות.
עכשיו דרכינו נפרדות לשני מסלולים שונים:
אם אתם ברי מזל אתם תאכלו אותה מיד עם רוטב (עגבניות וקצת פלפל חריף מרוסקים, עם שמן זית ולימון). בוצעים בידיים ובתיאבון!!!
אם אתם עוד יותר ברי מזל, והיום במקרה יום שישי, אתם תשימו את הסיר על הפלטה, תכסו אותו יפה ותגידו לו לילה טוב, ובשבת ב10 תפתחו אותו וכל מי שיריח את הריח יתעלף, ומי שירגיש את המעטפת הקראנצ׳ית העבה בכלל ישתגע!
ולסיכום: בדיחה שדברת שלחה לי אחרי ששלחתי לה את הפוסט לשיפוט מהיר! (״הועברה פעמים רבות״ מה שנקרא…)
תימני אחד בא לבית הכנסת בשבת בבוקר
איך שהוא מתעטף בטלית
נופלות לו השיניים התותבות
שואל אותו חבר שלו : זה השיניים שלך ?
עונה התימני : לא !! זה של אישתי
לקחתי לה אותם שלא תגמור לי את הקובנה עד שאחזור 😜
