החלום האמריקאי שלי

אנחנו נוסעות לבקר את עדיאל ודברת, חברים (שאנחנו שרופים עליהם!!! והחברות איתם חסרה לנו בטירוף בארץ!) שטסו לשליחות לשלוש שנים. שליחות מאוד מאוד חשובה ומשמעותית, ואני מייחלת שיעמדו במשימה שהציבו לעצמם: לגרד את כל הסטייטים במפה הענקית של ארה״ב שתלויה להם בסלון ועשויה מחומר של כרטיסי גירוד. (מגרדים כל סטייט אחרי שמבקרים בו).
סתם, עדיאל מורה בבית ספר יהודי, ושניהם יחד עובדים בקהילה יהודית בסקרסדייל – אחראים על הילדים בקהילה, בשבתות ואירועים סביב חגים יהודיים וציוניים.
נחתנו בשדה התעופה על שם ג׳ון קנדי, ואספנו מאזדה cx-5 מהממת. איך שנכנסתי אליה הריח עשה לי טוב, והתאהבתי. ונסענו לסקרסדייל.

Welcome לחלום האמריקאי!

Scarsdale – שכונת פליימוביל. חצרות קדמיות ללא רבב (אין זכר לבימבות, עגלת תינוק, צינור על הדשא, או ערימות בקבוקי יין שצריך מתישהו לזרוק למיכל זכוכית. ואני עוצרת כאן כי לא אפרט לכם את כל הזבל שיש לנו במרפסת הקדמית) גינות מטופחות עד אימה, שבילים מוקפדים מובילים לחזיתות בתים מושלמות!
חצרות אחוריות עם גן משחקים פרטי לכל בית, גם פה אין זכר לשום פריט שלא עומד במקום. יש כאן קנסות על דשא לא מכוסח וגינה לא מטופחת, שיטה שככל הנראה עובדת היטב. אין בשכונה מדרכות, וכמעט אין רכבים חונים בצידי הכביש, כי הם חונים כמובן בגראז׳ (בחיים לא שמעתי על כזה טימטום, הם אשכרה בונים חדר בבית בשביל הרכב! אם כי אמרו לי שנחמד להכניס ילדים בחורף לרכב שנמצא בתוך הגראז׳ ואז לצאת החוצה כשהמזגן ברכב כבר פועל).

זאת החצר של חברים שלנו, והיא הכי מוזנחת ועלובה בשכונה (היא פשוט קצת ישראלית…)

בבוקר הראשון שלנו בניו יורק נסענו למנהטן.

הלו, מנהטן

קודם כל, הכל יפה!!! תחנת הרכבת של סקרסדייל פשוט מהממת, מבנה צהבהב כפרי ומזמין. ובדרך לשם – הכל יפה, הבתים בצידי הכביש – פשוט יפים. הכל יפה מידי, זה נראה כמעט מזוייף. בתור הנהגת האתגר העיקרי שלי היה להתרכז בכביש ולא להסתכל על הבתים שבצדדים שלו. הבנתי שזה החלום האמריקאי בהתגלמותו.

נסענו לתחנה המרכזית של מנהטן (הGrand Central) שגם היא, כמובן, יפה מאוד. מבנה עתיק עצום מלא קשתות ותאורה רכה. התגלגלנו משם בלי יותר מידי שליטה לאורך הרחובות ועד לטיימס סקוור. אמריקה על סטרואידים…. נפלתי לבורקס באיזה מאפייה בבעלות ישראלים, ורגע השפל שלי היה כשקניתי m&m בחנות המותג בטיימסקוור בלא פחות מ-180 שח. (השיטה של ״לא לתרגם את זה לשקלים״ לא עובדת. זה המון, וזה משפיל!!!!) הסתובבנו עד תשישות ברחובות, חנויות מותג מטורפות של דיסני, הרשיז ועוד מותגים. הכל מוגזם! אכלנו דונאטס בקריספי קרים (כשר, אגב, ולדעתי מוגזם…. דברו אלי בספינג׳ עם סוכר).

באותו ערב חזרנו הביתה תשושות… במהלך הטיול אני קוראת את הביוגרפיה של טומי לפיד (שכתב יאיר, ספר שכל שורה בו מעולה!). הוא מתאר שם את הפעם הראשונה שלו בניו יורק, בעידן שאין בו אינסטגרם וגם לא אינטרנט. וכותב, שבימינו אנשים שמגיעים בפעם הראשונה לניו יורק חווים בעיקר דה ז׳ה וו – סוף סוף רואים בלייב את כל המראות המוכרים מהסרטים. הוא לעומת זאת, שהגיע לשם בפעם הראשונה, חטף הלם!! ואני מניחה שאז היו פחות לדים בטיימס סקוור….

הסנטראל פארק ודרום מנהטן

יום לסמן בו עוד שני פריטים קריטיים בצ׳קליסט למבקר בניו יורק –
בוקר בסנטרל פארק, רביצה עם ספר על שמיכת פיקניק ואז טיול רגלי מהמם. ומשם לדרום מנהטן.

מעבורת לstaten island שיוצאת ממנהטן וחולפת על פני פסל החירות (כמו בהרבה מקומות אחרים בטיול, הרגשתי שהתמונות חוטאות למראות האמיתיים). באי עצמו אין ככ מה לעשות חוץ מלעבור ישר לרציף השני ולחכות למעבורת שחוזרת בחזרה למנהטן. חוויה חמודה!

משם טיילנו קצת במרכז הסחר העולמי עד לאנדרטה של מגדלי התאומים. האנדרטה עוצמתית ומרשימה, במובן שהיא פשוט השאירה עלי רושם חזק שנצרב. ניהלנו שם טקס זיכרון קצר במסגרתו תמר הקריאה לי על האסון והראתה לי כמה כתבות ביוטיוב (מסתבר שאני צעירה בשביל ממש לזכור את הפרטים והמראות שנצרבו בתודעה הקולקטיבית של העולם). האנדרטה היא חפירה מרובעת עצומה בשטח בו עמד כל מגדל, ויש שם מזרקת מים שזורמים פנימה אל תוך פיר חשוך עם אשליה של אינסופיות. אני חושבת שזו בין הפעמים הראשונות בחיים שאני עומדת מול מיצג אומנותי ואשכרה חווה משהו. את החוסר, את ההלם, את העוצמה. ועמדתי מול מיצגים אומנותיים! (אני עוד אחזור לזה כשאדבר על המוזיאון המטרופוליטן. תזכרו.)

הצגה בברודווי וההיי ליין – High Line

הופעה בברודווי – כולם אומרים שזה חובה! המחירים של הכרטיסים די יקרים אבל כל יום מתקיימת הגרלה על כרטיסים במחיר סמלי, ליום שלמחרת. נרשמים פה. נרשמנו במשך יומיים למלך האריות ולאלאדין, וביום השני זכינו בשני כרטיסים לאלאדין ב30$ כל אחד!!!!

אגב, אם הבנתי נכון ברודווי זה פשוט רחוב במנהטן, בין השדרה השביעית לשמינית. ואם כבר העליתי את הנקודה אז אציין שמנהטן כל כך מסודרת! הרחובות ממוספרים, השילוט בתחנות של הסאבווי כל כך הגיוני ופשוט לשימוש. פשוט קל ונוח שם להגיע ממקום למקום.

אז באיזור כיכר טיימס/רחוב ברודווי יש כל מיני אולמות של הצגות, לכל הצגה יש את האולם הקבוע שלה, שכמובן מעוצב בהתאם וממותג עד אחרון הפאנלים ברצפה. כשצפינו באלאדין הבנתי למה. רמת הפירוטכניקה במחזמר, הבמה שפתאום נפתחת ופולטת מתוכה בסיחרור את הג׳יני, השטיח עליו אלאדין ויסמין מרחפים להם הרחק מעל גובה הבמה – אני מאמינה שכל אלה דורשים קונסטרוקציות מורכבות שנשארות פשוט בקביעות באולם.

המחזמר מלווה במוזיקה חיה! התזמורת יושבת מתחת הבמה, והמנצח עומד מולם, כשהראש שלו מציץ כך שהוא יכול לראות את השחקנים ואת הנגנים במקביל, וכולם יכולים לראות אותו.

החוויה היא משוגעת לגמרי, הביצועים על הבמה לא מפסיקים להפתיע. אנחנו ישבנו באחת מהמרפסות בקדמת האולם אז ממש נחשפנו למנצח ולשאר הדקויות שמתרחשות בין השחקנים. חוויה מהפנטת!

בהצגה היה אסור לצלם (והיתה שומרת די אימתנית שהיתה מופקדת עלינו. אז שמה רק תמונה של האולם, ואת השאר תצטרכו לדמיין. ולהאמין לי).

המטרופוליטן וחומוס קיטצ׳ן

ביום שישי נסענו למוזיאון המטרופוליטן – מוזיאון שצמוד לסנטרל פארק, מבוך ענק ענק ענק שמחולק לאיזורים לפי תקופות וסגנונות. התרגשתי לראות יצירות אומנות שגדלתי עליהן (ליל כוכבים של ואן גוך, הרקדנית בת 14 של דגה, ועוד….) וכמובן היה מרגש לראות סביבי המון #$%^ים של פסלים מהמאה הכלשהי.

היתה במוזיאון תערוכת אופנה מדהימה!!! של המעצב קרל לגרפלד. בתחילת התערוכה היה לי קצת קשה להבין מה מו מי, וישבתי על ויקיפדיה איזה כמה דקות טובות ואז המשכתי להסתובב – חכמה ונדהמת יותר. הם מציגים את השרטוטים של המעצב שעל פיהם ייצרו את הבגדים, זה מטורף לגמרי לראות את השרטוט מול התוצאה הסופית ולהחשף למשמעויות ולמגמות באופנה העילית באירופה במאה ה20, וגם לסיפורים ומאבקי הכוח סביבה.

אפרופו חוויות אל מול יצירות אומנות – אני מודה שבמטרופוליטן פחות הרגשתי. אם כי בתערוכה של האמנות המודרנית ראיתי מישהו כורע מול קנבס בגודל 3*3 דקות ארוכות ונראה בתוך איזה מדיטציה. אגב, על הקנבס היו 3 פסים בצבע ירוק, אדום וכחול. אז כנראה שהשאלה מה גורם לאנשים להתרגש היא מאוד סובייקטיבית.

קניות

מוזר שיש עם בעולם שמה שמאחד אותו זה הרצון לקנות (ולמכור!). הכי נורא בעולם להיכנס לטארגט שניה לקנות משהו ולהיתקע שם 3 שעות. מרשלס, טארגט, טרידר ג׳וס, חנות למוצרי יצירה הזויה בגודלה שקוראים לה Michaels. דברת כל הזמן חפרה לנו שנלך גם לקוסטקו, אבל מודה שלי כבר נמאס להיכנס לחנות ולצאת אחרי יום בלי לשים לב שהזמן עבר.

הטימטום הכי גדול בעולם, אגב, ואני לגמרי הייתי חלק ממנו, היה מירוץ חיפוש והזמנת מתנות מאמזון. הרגשתי טיפשה אבל לא הצלחתי להפסיק. חוזרת עם מזוודה ששוקלת 22kg, ובעת כתיבת שורות אלה (כמה שעות לפני היציאה לשדה בחזרה לארץ) אני עוד מייחלת שלא יחשדו במזוודה שלי בגלל שיש בתוכה מסור עגול שדידי ביקש.

ברוקלין

באג׳נדה שלי (שהוכיחה את עצמה, אם יורשה לי), יום בטיול שלא מתכננים אותו הוא יום מעולה. בבוקר הזה קמנו קצת שבוזות, התעוררנו מאוחר והצענו לדברת שנלך לפיקניק ומסלול קצר ביחד עם הילדים שלה שבדיוק יצאו לחופש. חיפשנו משהו נחמד וקרוב לבית ומצאנו את קראנבריי לייק. נסענו לשם לעשות פיקניק, קיבלנו מפה חמודה ועשינו מסלולון באיזור סביב אגם חמוד. (הפתעה: היה לי כיף לטייל עם ילדים, למרות שהם לא שלי!) סיימנו שם בצהריים ופתאום נחה עלי הרוח והצעתי לתמר שניסע לברוקלין. אני כבר מאוהבת קשות ברכב שלנו ולא מתחשק לי ליסוע שוב במטרו ולחזור כולי ג׳יפה, אז החלטנו ליסוע באוטו. אלה, חברה שמכירה את האיזור שלחה לי שם של רחוב בוויליאמסבורג שכיף להסתובב בו, וזה היעד ששמנו בוויז. הפלא הראשון היה למצוא חניה, מישהו פשוט פינה אחת מול הפרצוף שלנו. הפלא השני היה שהתגלגלנו ברחובות, עברנו דרך כמה חנויות יד שניה (הזויות, לא הבנתי מה הבאז סביב הקטע הזה של וויליאמסבורג) והתחלנו להתגלגל לכיוון הים. תמר רצתה ללכת על גשר ברוקלין בשקיעה ( מודה שזה פחות הדליק אותי על אף ההמלצות המרובות) ואני שמעתי שיש מתחת גשר ברוקלין מקום מהמם של סינבון כשר (יותר מדליק אותי!). הלכנו לאורך הנהר ועברנו דרך פארק וטיילת מהממים, בנוף מהמם ומזג אוויר מושלם. אבל אחרי חצי שעה כזאת קלטנו שגשר ברוקלין עדיין רחוק מאיתנו.

לקחנו אוטובוס – חוויה מעולה ומפתיעה לטובה!!! לגשר ברוקלין. אכלנו סינבון מושלם! השקיעה טרם הגיעה, אבל מצאנו שם על הרציף מעבורת שהחזירה אותנו את כל הדרך שהלכנו ונסענו באוטובוס – עד לתחנה שהיתה קרובה ממש לחניה שלנו. סוף מושלם ליום מושלם!

אזהרה – התמונות בפרק הזה קצת חוטאות למציאות. לא הצלחתי להעביר את הקסם.

טיול לניאגרה פולס דרך הפינגר לייקס

לפני שטסנו ידענו שנרצה לצאת מניו יורק סיטי לכמה ימים, לראות קצת טבע. והתלבטנו מאוד לאן. שלחתי לכמה חברות את הסקר – בוסטון/וושינגטון/ניאגרה פולס -? וכולן הצביעו פה אחד לניאגרה.

אז בראשון בבוקר ארזנו את עצמנו והתחלנו להצפין.

שכרנו דירת airbnb בעיירה canandigua. עיירה שקטה וקטנה יחסית על שפת אגם שעונה לאותו שם. האגם הוא חלק מאגמי הפינגר לייקס (אל תשאלו, האינדיאנים קראו להם ככה כי הם האמינו שאלוהים שם את כף ידו על המקום הכי יפה על הגלובוס. החלק ההגיוני היחיד בסיפור הוא שבאמת מדובר בחמישה אגמים מוארכים שנראים בצורה דומה ל-5 אצבעות של כף יד. הנסיעה לקנאנדיגואה היתה מהפנטת. שעות של נסיעה בנוף ירוק, בתי חווה בודדים לאורך כל הדרך, חקלאות, ותיבות הדואר של האמריקאים שעומדות בצד הכביש וכנראה שייכות לאנשים שגרים אי שם פנימה אל תוך השטח. סקול באס צהוב שעוצר ליד בית שכוח אל, לא בתוך שום יישוב, ומתוכו יוצאת ילדה ורצה לבית עץ בצבע תכלת. גינות מטופחות עד שלמות שמשתלבות עם הטבע הירוק שמסביב. פשוט לא נמאס ליסוע שם!

הדירה שלנו היתה פינה קסומה, גם בגלל שהמארחת איבזרה אותה בצורה מושלמת, גם בגלל העיצוב, וגם בגלל שהיא נמצאת באיזור בקנאנדיגואה שנראה כמו קיבוץ, מרחבי דשא אינסופיים וביניהם פזורים בתים חמודים. היה שם שקט מושלם והרגשה של בית! לורה המארחת כפרה עליה שמה נרות ריחניים בכל פינה, ובערב צפינו בטלוויזיה בסרט פוקהונטס, להזדהות קצת עם האינדיאנים שחיו פעם באיזור והעניקו למקומות את השמות שלהם. (בערב הראשון את הסרט הראשון, ובערב השני את סרט ההמשך).

למחרת בבוקר יצאנו לכיוון הניאגרה פולס. שוב נסיעה בנוף מטריף (הפעם פחות מעניין, עלינו על כבישים מהירים, אבל עדיין הכל ירוק בטירוף ונעים בעין, ועם הבקרת שיוט של הרכב שסוף סוף למדתי איך להנות ממנה – העברנו את השעתיים נסיעה ממש בכיף!)

ניאגרה פולס

קודם כל – המפלים עצמם וואו וואו ושוב וואו. הדרכה רשמית של תמר גילתה לי שרוחב המפל הוא 600 מטר, והגובה 51 מטר. ושבכל שנה המפל נסוג 1.5 מטר אחורה (בגלל השחיקה של הזרם העוצמתי). באיזור המפל יש ענן מים עצום באוויר שנוצר מהנפילה של הזרם, וכשהולכים על הטיילת שצופה אל המפל ממש נרטבים מהנתזים. הלכנו על הטיילת וכל כמה מטרים עצרנו, ונחשפנו למראה מזווית קצת אחרת, וגילינו שמכל זווית זה פשוט לא מפסיק להפעים. (ההמלצה היא להגיע למפלים מהצד הקנדי, וזה מה שעשינו. המעבר גבול ממש פשוט אם לא מחשיבים את החרדה שלי חצי מהנסיעה ששכחתי את הדרכון בדירה. בקטע הזה האמריקאים ממש אכלו אותה – מה שזורם אצלם זה זרזיף יחסית למה שהולך בקנדה). לאורך הטיילת נכנסנו לאיזה חנות מתנות ומצאנו שם ארטיקים עם סימון כשרות, וזה המקום לציין שוב שארה״ב היא גן עדן לשומרי כשרות. בכל סופר שעצרנו בו יש מוצרים כשרים בלי סוף, שלא לדבר על זה שגם בקנאנדיגואה הנידחת היה סופר עם עמודה שלמה של מוצרים כשרים, ואפילו מסעדות לא נדיר בכלל למצוא.

יש בניאגרה מליון אטרקציות (מעבורת ששטה בנהר לכיוון המפלים ומאפשרת לחוות אותם מקרוב, כל מיני מנהרות תת קרקעיות שמובילות למטה לגובה הנהר, וככה אפשר לראות את המפל מלמטה, מגדלי תצפית שאפשר לצפות בהם בכל הסיפור מרחוק – אנחנו לא עשינו אף אחד מהדברים. הכל היה מדהים גם מהטיילת עצמה ולא הרגשנו צורך להיפרד מ80$ כדי לראות את המפל מזווית אחרת.

אני מודה שהעניין שם מיצה את עצמו אחרי חצי יום בערך, והתקפלנו משם בחזרה לדירה שלנו. העיירה הקנדית ששוכנת צמוד לניאגרה די דוחה, ובדיעבד יצא מעולה שלא תכננו לעשות שם לילה (הזכיר לנו את הטיילת של אילת, והכל תיירותי בטירוף!!!)

אני בטוחה שיש צילומים יותר מוצלחים משלנו, אבל שמה פה כמה (אגב – אכזבת הטיול – האייפון המעפן שלי!!! גילינו שהגלקסי של תמר מצלם הרבה יותר טוב, והזכויות על רוב התמונות פה שמורות לה!)

חזרה לקנאנדיגואה. לארוחת ערב מפנקת שבישלנו בדירה שלנו ולחלק השני של פוקהונטס.

למחרת קרה האירוע המרגש ביותר בטיול, התחלנו את הדרך חזרה הביתה!

בדרך לכיוון ניו יורק עצרנו בעיירה Watkins Glen בקצה הדרומי של האגם Seneca (הקמיצה של אלוהים או משהו). תמר עשתה מסלול בפארק לאומי שנקרא Watkins Glen State Park, ואני התגלגלתי ל- Clute Park – שזה פארק על האגם שבגדול מזכיר את הכינרת רק בלי ערסים, בלי בוקסות, ובלי עוד אנשים לחלוק איתם פיסת חוף – בקיצור – מושלם!!!!! רבצתי שם כמה שעות עם ספר, שכשכתי רגליים (כי היה לי קר מידי לשחות) וזה היה נפלא.

הדבר הכי חשוב בטיול —–

שיחות וידאו עם הילדים בזוויות מוזרות (דידי הצליח להחזיק את הטלפון טוב. אלוף שלי!)

וזהו. חזרה לניו יורק ומשם הביתה – הלב נשרף מגעגועים!!!!

לסיומת מילה לדובי ועדיאל- החברים שאירחו אותנו – אתם מושלמים ברמות!!! איך עושים את החוויה הזאת עם עין טובה והכרת הטוב על החוויות, בלי טיפה של מירמור למרות שאני בטוחה שיש גם קושי ו״אתגרים״ (שזאת מילה מכובסת לקושי… חחחחחחחח). אני לומדת מכם מלא (בעיקר לשמוח ולהנות מהחיים, וזה חתיכת לימוד חשוב בשבילי!) ועוד בתוך כל זה לגדל ילדים מושלמים ולתת להם קרקע בטוחה ושלווה. זה משאיר אותי ספיצ׳לס… מחכה לראות אתכם מגשימים עוד חלומות ככה!